רמב״ם איסורי ביאה ב׳רמב״ם
(א) אשת אביו, ואשת בנו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ארבעתן ערוה עליו לעולם, בין מן האירוסין בין מן הנישואין, בין בחיי בעליהן בין אחר מיתת בעליהן, חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן, בין שנתגרשו בין שנתאלמנוא. ואם בא על אחת מהן בחיי בעלה, חייב שתים, משום שאר בשר ומשום אשת איש, שהרי שניב האיסורין באין כאחתג: (ב) לפיכך הבא על אמו שהיא אשת אביו, חייב שתים, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, אחת משום אמו ואחת משום אשת אביו:
אחד אחיו מאביו או אחיו מאמו, בין מן הנישואין בין מזנות, אשתו ערוהד עליו. אבל אשת אחי אביו מן האם הרי היא שניה, כמו שביארנו. ואחד אחותו מאביו או מאמו, בין מן הנישואין בין מזנות, כגון שזינתה אמו או אביו עם אחרים והיתה לו אחות מזנות, הרי זו ערוה עליו, שנאמר ״מולדת בית או מולדת חוץ״ (ויקרא י״ח:ט׳): (ג) בת אשת אביו שהיא אחותו היא הערוהה עליו, שנאמר ״ערות בת אשת אביך מולדת אביך״ (ויקרא י״ח:י״א). אבל אם נשא אביו אשה, והיתהו לה בת מאיש אחר, הריז הבת מותרת לו, שאין זו מולדת אביו. והלא משום אחותו חייב עליה, ולמה נאמר ״בת אשת אביך״, לחייב עליה אף משוםח זה: (ד) לפיכך הבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו, חייב שתים, אחת משום ״ערות אחותך״ (ויקרא י״ח:ט׳) ואחת משום ״ערות בת אשת אביך״. אבל אם אנס אביו אשה או פיתה אותה והוליד ממנה בת, ובא עליה, אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, שאין בת האנוסה בת אשת אביו: (ה) אחות אמו, בין אחותה מאביה בין אחותה מאמה, בין מן הנישואין בין שהיתה אחותהט מזנות, הרי זו ערוה עליו משום אחות אם. וכן אחות אב, בין מן האם בין מן האב, בין מן הנישואין בין מזנות, הרי זו ערוה עליו משום אחות אב: (ו) הבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת, אותה הבת ערוה עליו משום בתו, ואף על פי שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה. מאחר שאסר בת הבת, שתק מן הבת, ואיסורה מן התורה, ואינו מדברי סופרים. לפיכך הבא על בתו מנשואתו, חייב שתים, משום בתו ומשום ערות אשה ובתה: (ז) כיון שקידש אדם אשה, נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים, וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם, בין כנס בין גירש, בין בחיי אשתו בין לאחר מותה, ואלו הן, אמה, ואם אמה, ואם אביה, ובתה, ובת בתה, ובת בנה. ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו, שניהן נשרפין. (ח) בא עליהי לאחר מיתת אשתו, הרי אלו בכרת, ואין בהן מיתת בית דין, שנאמר ״באש ישרפו אותו ואתהן״ (ויקרא כ׳:י״ד), בזמן ששתיהן קיימות, שהן אשתו וזו שבא עליה, הרי הוא והערוה נשרפין, ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה: (ט) וכן, אחות אשתו ערוה עליו עד שתמות אשתו, בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה, בין מן הנישואין בין מזנות, הרי זו ערוה עליו: (י) עבר ונאף עם אחת משבע נשים אלו, בין בשגגה בין בזדוןיא, אף על פי שהוא והנואפת במיתת בית דין או בכרת, לא נאסרה אשתו עליו, חוץ מאחות ארוסתו, שהיא אוסרת אשתו עליו, כמו שביארנו בהלכות גירושין: (יא) הבועל אשה דרך זנות, לא נאסרו עליו קרובותיה, שהן השבע נשים שאמרנו. אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קיימת, מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן, והוא מתייחד עמה וליבו גס בה, ויבוא לידי עבירה שיבעול הערוה. ולא עוד אלא אפילו נטען על אשה הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה, עד שתמות זו שנטען עליה. ואם כנס הקרובה שזנה עם קרובתהיב, לא יוציא: (יב) מי שנטען על ערוה, או שיצא לויג שם רע עמה, לא ידור עמה במבוייד, ולא ייראה באותה השכונה. ומעשה באחד שהיו מרננין אחריו עם חמותו, והיכו אותו חכמים מכת מרדות, מפני שעבר עלטו ביתה: (יג) הבא על אשה ובתה דרך זנות, או על אשה ואחותה, וכיוצא בהן, הרי זה כמי שבא על שתי נשים נכריות, שאין נעשיתטז ערוה זו עם זו אלא בנישואין, לא בזנות. וכן,יז אנס אביו או בנו או אחיו או אחי אביו אשה, או פיתה אותה, הרי זו מותרת לו וישאנה, שלא נאמר אלא ״אשת״ (ויקרא יח ח-טז), ואין כאן אישות: (יד) אביו או בנו שנשא אשה, הרי זה מותר לישא בתה או אמה, כמו שביארנו. ומותר לאדם לישא אשת בן אחיו. ונושא אדם אשה ובת אחותה או בת אחיה כאחת. ומצות חכמים שישא אדם בת אחותו, והוא הדין לבת אחיו, שנאמר ״ומבשרך לא תתעלם״ (ישעיהו נ״ח:ז׳):רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן. הערות
ת2: שלא נתגרשו. וכך ד, אך הכניס את ׳בין שנתגרשו בין שלא נתגרשו׳ אחרי ׳הנישואין׳, ואינו כן בכתבי־היד.
ד: שניהן. וקלקול לשון הוא.
ד: כאחד. אך בכתבי־היד כבפנים.
כך ת2. בא׳ נכפלה בטעות מלת ׳ערוה׳.
ת2: ערוה. ד (מ׳היא׳): מאביו הרי היא ערוה. שינוי לשון שלא לצורך.
ד: ויש. אף זה שינוי לשון שלא לצורך.
ד: אותה. החליט ״לשפר״ את לשון רבנו.
ת2: משם.
בד׳ (גם פ) לית מ׳שהיתה׳. אך בכתבי־היד ישנו.
ד: עליהן. שינוי לשון לגריעותא.
ד (מ׳בשגגה׳): בין בזדון בין בשגגה. אף זה שינוי לשון לגריעותא.
ד (גם פ, ק): קרובותיה. אך מדובר בקרובה אחת.
ת2: עליו.
בת2 נוסף: אחד. וכך ד (גם פ, ק).
בת2 נוסף: פתח. וכך ד (גם פ, ק).
ד (גם פ, ק): נעשות. אך בכתבי־היד כבפנים.
בת2 נוסף: אם. וכך ד (גם פ, ק).